"זה לא פייר!"

"זה לא פייר!!"

כמה פעמים שמענו את התלונה הזו... וכמה קשה להמשיך את הוויכוח אחרי כן... הרגשה של שבירת כלים ותבוסה משני צדדי המריבה.

נראה שאיכשהו המשפט הקצר והלא תיקני הזה, שלוש מילים בקושי, לוקח כל אחד ואחת מאיתנו למקום אחר אבל לכולנו הוא שובר את הרצף ההגיוני של השיחה שהתנהלה עד אותו רגע. ולא, לא בגלל שהיא טענה נכונה. או הגיונית.

בדרך כלל זה מגיע אחרי ששני הצדדים מרגישים שכבר אמרו את כל מה שהיה להגיד ולטעון. ואז מגיעה הטענה הנצחית "זה לא פייר". איזשהו ניסיון אחרון - גם אם חסר סיכוי - להביע את התסכול וחוסר האונים בלהיות בצד החלש בשיחה/ בוויכוח.

אולי כדאי להתמקד בהבנה הזו.

בהבנה של הבן או הבת שההורה הוא המחליט ואצלו המילה האחרונה. בהבנה שלנו כהורים שזו הדרך של הילד להביע את התסכול שלו.

מתוך ההבנה הזו אנחנו יכולים להכיל את הקושי של הילד/ה, לעזור לו/ה להתמודד, להציע פתרון ביניים או פעילות הפגה כלשהי.

מה שהכי חשוב- לא ליפול לסחרחרה אליה המשפט הזה בדרך כלל מכניס אותנו.